הסיפור שלנו

ההתחלה שגרתית ואני מניחה סטנדרטית. לאט לאט החששות התהיות, הפחדים ההשוואה לפעוטות מסביב מובילה למקום שאין לברוח ממנו, הילדה המתוקה שלנו לא כ”כ כמו כולם.
עדי (שם בדוי), הייתה בת 3 בדיוק כשקבלנו את האבחנה שרק נתנה חותמת רשמית לחשש שהתבסס בלב בשנה האחרונה, עדי סובלת מ- PDD, את הקשיים, ההסתרה, ההליכה בדרך ללא מוצא חווינו כל יום באופן הולך ומתגבר.
לעדי עוד שני אחים בוגרים, כך שלא גדלה באווירה של חרדה בדיקה ומדידת הישגים, ההיפך, התקווה שתשיג הכל בקצב שלה, לוותה את השנתיים הראשונות.
אבל- בת שנתיים, לא מדברת, לא מבינה, לא מתקשרת, משחקת באופן מקסים אבל לא מובן לאף אחד, קושי הולך וגדל ללמד אותה מיומנויות בסיסיות, וההרגשה הזו, שלמרות האהבה, למרות הקסם שמסביבה אני לא מצליחה להגיע אליה, הולכת מסביב, מנסה לנחש,לא מרפה. אי אפשר להתעלם יותר, משהו לא בסדר עם הנסיכה.
ואז… פתאום הכל התחבר לכיוון אחד. אולי ידיעה של אמא, אולי לא כ”כ קשה היה לדעת.. אבל לבד זה לא יסתדר.. ליקויי תקשורת, אוטיזם, סוגי PDD, פתאום זה היה כ”כ מוכר, הכל בעצם אצלנו בבית.
האבחון היה שלב רשמי שצריך לעבור, כדי לקבל מסמך כלשהו והתחלנו בהליך שגרתי, התפתחות הילד וכו’ במקביל התקשרתי למנחה. למחרת! דפיקה בדלת, אחרי יומיים שלחה לי את האבחון שעד כמה שלא היה נעים לשמוע, היה צפוי-אוטיזם. יצאנו לדרך ללא היסוס, הידיעה שאנחנו עושים את הדבר הנכון חזקה ולוותה אותנו כל הדרך.
המנחה הכירה לנו את התכנית, את מה שצפוי, את הקשיים את ההתארגנות את חשיבות הצוות שאתו התחלנו ללקט לאסוף ולהכשיר.
תוך חודשיים יצאנו לדרך (האבחון מקופת חולים עדיין לא הגיע..)- עדי בת שלוש וחודשיים, מדברת כ- 20 מילים בלבד, לא ברורות, חרדה מכל העולם, התפרצויות בכי וזעם, לא מבינה הוראות, לא מגלה נכונות לקשר, לא מחפשת אחר קשר חברתי בכלל, ללא מיומנויות התואמות את בני הגיל, ללא חוט המאפשר תהליך כלשהו.
בעזרתה המופלאה של המנחה בנינו ואספנו צוות נהדר והנס התחיל. ההתחלה קשה, מאוד מאוד. אבל אחרי שלושה חודשים, האמונה שאנחנו בדרך הנכונה קיבלה עוד חיזוק.
עדי למדה בקצב מעורר השתאות, משחקים, מילים, תגובות שכבר שכחתי שקיימות פתאום חזרו, ההתקדמות עדיין הייתה מזערית, צעד קטנטן אחר צעד קטנטן אבל בתוך האפלה זה היה אור אמיתי.
עברה שנה- עדי זינקה קדימה, אוצר המילים גדל באופן משמעותי, המילים נהיו ברורות, חברו למשפטים, למבעים, לכוונות. החרדות טופלו, הילדה חזרה אלינו. סקרנות, התעניינות, עיניים שעוקבות אחרי חברים, רצון להשתתף במשחקים, מיומנויות שנרכשו בעמל רב בעבודה מאומצת ללא הפוגה. ועדיין.. כל פעם הרמנו את הראש ,זה היה שם.. הפער מבני הגיל שטסים קדימה, לא מחכים לה.
היום.., עדי בת 14.5, בכיתה ח’ תלמידה מצטיינת, מדברת שוטף, שוטף, שוטף! מצחיק ומוזר לכתוב על הדיבור שלה, כמו שלא מודדת את הדיבור של אחים שלה למשל.
מלא חברות, מלא חוגים, צופים, מחנה קיץ, פייסבוק וסמרטפון שלא יורד לה מהיד, מבלה בקניונים, הולכת למסיבות, אם לא הייתי מציצה במחברות, בקלסרים ובניירת הישנה שאני עדיין שומרת…אפילו אני מתקשה להאמין בהתחלה…
הטיפול נמשך כ- 3 שנים, הדרך הייתה קשה. מאוד! אינטנסיבית, בלי מנוחה, עמוסה בלימוד, פרטני, יסודי שהקיף באופן אינדיבידואלי את החוסרים של עדי.
אבל לכיתה א’ היא נכנסה עם לא מעט חששות של אמא, אבל עם הבטחה של המנחה שהיא מוכנה, יכולה ותצליח. ואכן ללא ליווי, אפילו לא סמוי, את כיתה א’ התחילה עדי כמו כל הילדים הנרגשים, בדיוק! ואת האושר אין מספיק מילים לתאר. הצלחנו. תודה!