התנהגויות גרייה עצמית הן אותן תנועות חזרתיות, תחומי עניין מצומצמים וטקסים המאפיינים בעיקר את אלה המאובחנים על הספקטרום האוטיסטי (אוטיזם או לקות תקשורתית אחרת).
התנהגויות גרייה עצמית מתוארות בפירוט בספרות המקצועית בתחום לקויות התקשורת, ונחקרו לא מעט במחקרי ניתוח התנהגות. התנהגויות אלה מתוארות כחלק מרכזי בלקות האוטיסטית, בספרי האבחון הפסיכיאטרים המקובלים בעולם: ה-DSM-IV-TR (American Psychiatric Association 2000). וה- ICD-10 (World Health Organization, 1992). למרות שכיחותן הגבוהה אצל המאובחנים עם אוטיזם, התנהגויות אלה ניצפות גם בקרב הלוקים בפיגור שכלי, ובקרב חלק מהלוקים בסכיזופרניה ובלקויות אחרות (Turner, 1999).
התנהגויות גרייה עצמית כוללות מגוון רחב של התנהגויות, המופיעות בכ- 50 טופוגרפיות שונות (מקומות שונים בגוף), ומחוזקות באמצעות חושים שונים (LaGrow & Repp, 1984). ההתנהגויות הנפוצות ביותר על פי הספרות המחקרית בתחום (LaGrow & Repp, 1984) הן: נענוע גוף, הכנסת ידיים לפה, תנועות ידיים, והשמעת קולות. התנהגויות אלו הן בעלות רמת מורכבות נמוכה, כלומר מחוזקות, על פי ההשערה, באמצעות חוש אחד בלבד (Turner, 1999), ואינן כוללות שימוש בחפצים. כך, בעת העיסוק בהן, האינטראקציה של המתנהג עם הסביבה היא המוגבלת ביותר וקשה יותר להתערב בהן ולהפחית את שיעורי הופעתן (Lovaas et al., 1987).
ישנן מספר גישות להבנת התנהגויות גרייה עצמית. הגישה ההתנהגותית (Aapplied Behavior Analysis), רואה את התנהגויות הגרייה העצמית כהתנהגויות אופרנטיות, נלמדות, הנוצרות על רקע פיזיולוגי-אורגני, אך מתפתחות ונשמרות על ידי תוצאותיהן. נמצאו שלוש תוצאות עיקריות המחזקות ומשמרות התנהגויות גרייה עצמית. שתיים מהן הן תוצאות חברתיות, חיצוניות: בריחה מדרישה או קבלת תשומת לב מהסביבה בעקבות העיסוק בהתנהגות (Edelson, Taubman & Lovaas, 1983; Shirley, Iwata & Kahng, 1999;). התוצאה השלישית היא קבלת חיזוק אוטומטי, פנימי, להתנהגויות אלו. זהו גירוי סנסורי או תפיסתי, שאינו מסופק על ידי אחרים, אלא מופק ישירות (בצורה אוטומטית) על ידי ההתנהגות עצמה (Skinner, 1953; Rincover, 1978; Vollmer, 1994; Vaughan & Michael, 1982; Iwata, 1999;). איוואטה ועמיתיו (Iwata et al., 1982/1994) פיתחו הליך לאיתור מקורות החיזוק להתנהגות האינדיבידואל, שנקרא: ניתוח פונקציונלי (Functional Aanalysis). הניתוח הפונקציונאלי מאפשר בניית התערבות מתאימה יותר לנבדק (Vollmer, 1994), המתאימה לחיזוק שההתנהגות מקבלת.
הטיפול בהתנהגויות גרייה עצמית הינו חיוני וחשוב. חלק מההתנהגויות גורמות נזק פיזי לעוסקים בהן, בפרט אם העיסוק בהן תדיר מאד או ממושך (Wells, Forehand, Hickey & Green, 1977). כמו כן, התנהגויות גרייה עצמית נראות מוזרות ולא מתאימות (Harris & Wolchik, 1979), וכך מפריעות לאינטראקציות החברתיות של העוסקים בהן עם הסביבה (Ahearn, Clarck, MacDonald & Chung, 2007). ולבסוף, התנהגויות אלו מפריעות ללמידה, לרכישת מיומנויות חדשות, חברתיות, משחקיות וקוגניטיביות (Ahearn et al., 2007; Wells, Forehand, Hickey & Green, 1977),
בספרות המחקרית מוצגות מספר דרכים לטיפול בהתנהגויות גרייה עצמית. חלקן כוללות טכניקות ענישה, כמו: עונשים מילוליים, עונשים פיזיים, תיקון יתר ופסק זמן (Doughty, Anderson, Doughty, Williams & Saunders, 2007; Vollmer, 1994). חלקן כולל טיפול תרופתי (למשל: Barnard, Young, Pearson, Geddes & O’Brien, 2002; McDougle et al., 2000), ולבסוף, ישנן גם טכניקות המבוססות חיזוק, כמו החיזוקים הדיפרנציאלים (למשל:Harris & Wolchik, 1979; Luce & Hall, 1981; Repp, Barton & Brulle, 1983; Rolider & Van Houten, 1984; Rolider & Van Houten, 1985;).
מספר מחקרים שילבו בין שתי טכניקות התערבות או יותר, והראו הפחתה יעילה בהתנהגויות גרייה עצמית באמצעות שילוב זה (למשל: Goh, Iwata & DeLeon, 2000; Rolider & Van Houten, 1985).
שתי טכניקות מומלצות יותר על ידי מרכז לובאס ישראל, הן טכניקות חיוביות לטיפול בהתנהגויות גרייה עצמית. הן מבוססות על איתור מקור החיזוק האוטומטי, המשמר את ההתנהגות. טכניקות אלה הן: הכחדה סנסורית – הגורמת להפחתת ההתנהגות באמצעות הפרעה לקבלת החיזוק, וחיזוק בלתי מותנה (NCR) – המאפשר הפחתת ההתנהגות באמצעות אספקת מחזקים המתחרים בחיזוק האוטומטי (Ahearn et al., 2007).
הכחדה סנסורית (Sensory Extinction) כוללת הפרעה לקבלת המחזק הסנסורי המתקבל דרך התנהגות הגרייה העצמית. כתוצאה מכך, מתבטלת למידה של התנהגות שחוזקה בעבר באמצעות מחזק זה (Cooper, Heron & Heward, 2007).
רינקובר היה מהראשונים שחקר את הליך ההכחדה סנסורית, שכלל הפרעה לקבלת החיזוק דרך שינוי הסביבה (Rincover, 1978; Rincover et al., 1979). חוקרים נוספים הוכיחו בעקבותיו את יעילות ההליך בהפחתת התנהגויות גרייה עצמית בטופוגרפיות שונות (לדוגמא: Aiken & Salzberg, 1984; Maag, Wolchik, Rutherford & Parks, 1986).
להכחדה הסנסורית מספר יתרונות על פני שיטות התערבות אחרות. ראשית, זוהי השיטה היחידה הפועלת ישירות על המחזק האוטומטי-סנסורי, באמצעות שבירה של קשרים קיימים ויצירה של קשרים חדשים במקומם (LaGrow & Repp, 1984). יתרה מכך, במהלך ניתוח התנהגות הגרייה, מזוהים חיזוקים, שניתן להשתמש בהם לבניית התנהגויות מתאימות, חלופיות להתנהגויות גרייה עצמית (Aiken & Salzberg, 1984; LaGrow & Repp, 1984). בנוסף, ההכחדה הסנסורית אינה דורשת התמחות מיוחדת מצד אנשי הצוות, וקל למדי ליישמה (Rincover & Devany, 1982). כמו כן, ניתן להדהות את ההליך באופן הדרגתי ושיטתי, לאחר שפחתו שיעורי ההתנהגות. לבסוף, יש הרואים בהכחדה הסנסורית הליך חיובי, שאינו כולל שימוש באברסיה, ולכן מקובל מבחינה אתית (LaGrow & Repp, 1984; Rincover & Devany, 1982). לעומתם, אחרים רואים בהכחדה הסנסורית הליך אברסיבי, הפועל על המתנהג כהליך של ענישה, ולכן פחות מקובל מבחינה אתית (Lerman & Iwata, 1996; Mazaleski, Iwata & Rodgers, 1994).
הטכניקה השנייה המומלצת על ידי מרכז לובאס ישראל הינה – חיזוק בלתי תלוי (NCR- Non Contingent Reinforcement). היא כוללת שימוש בגירוי מועדף על ידי האינדיבידואל, הניתן לו באופן בלתי תלוי בהתנהגותו (non-contingent), כלומר ללא סמיכות וללא תלות בהתרחשותה של התנהגות המטרה או כל התנהגות אחרת (Britton, Carr, Landaburu & Romick, 2002). החיזוק הבלתי תלוי (NCR) נחקר רבות בשני העשורים האחרונים לטיפול בהתנהגויות לא נאותות בכלל, ובהתנהגויות גרייה עצמית בפרט (Vollmer, Marcus & Ringdahl, 1995).
ל- NCR שלושה יתרונות מרכזיים על פני התערבויות אחרות בקשיי התנהגות: כמו ההכחדה הסנסורית, ואף יותר ממנה, זהו הליך קל יחסית להפעלה, חסכוני בזמן, ומבטיח שיעורי חיזוק קבועים שאינם תלויים בהתנהגות של האינדיבידואל (Lalli et al., 1997; Luiselli, 1994). בנוסף, להבדיל מההכחדה הסנסורית, הוא מסייע למנוע תהליך של “פרץ הכחדה” (extinction burst), בו מפסיקים לאפשר את קבלת המחזק להתנהגות מסוימת ושיעורי ההתנהגות דווקא עולים לפני שהם פוחתים (Hagopian, Fisher & Legacy, 1994; Mace & Lalli, 1991; Vollmer, Iwata, Zarcpne, Smith & Mazaleski, 1993; Vollmer et al., 1995). ה- NCR עשוי להיות אפקטיבי במיוחד כאשר הוא ניתן בלוח זמנים מלא, כלומר מסופק באופן רציף לאינדיבידואל (Hagopian et al., 1994).
נושא מרכזי שנבחן במסגרת מחקרים קודמים ב- NCR, הוא סוג המחזק הניתן באופן בלתי תלוי. יש הטוענים שעצם העיסוק האלטרנטיבי מפחית התנהגות גרייה עצמית (Horner, 1980; Shore, Iwata, DeLeon, Kahng & Smith, 1997; Sidener, Carr & Firth, 2005). אחרים הוכיחו שכאשר מתאימים את המחזק בהליך ה- NCR למחזק המתקבל בעקבות התנהגות המטרה, ישנה הפחתה משמעותית יותר בשכיחות התנהגות המטרה (Favell, McGimsey & Schell, 1982; Luiselli, 1994; Piazza, Adelinis, Hanley, Goh & Delia, 2000; Rincover et al., 1979; Vollmer et al., 1995; Wilder, Kellum & Carr, 2000).