אנשים מסוכנים לילדינו משחרים לטרף קל…
כיצד נלמד ילדים עם קשיי התפתחות להיזהר מזרים?
נתחיל, בייחוד עם ילדים מתקשים יותר במיון תמונות של אנשים ל"מוכרים" ול"לא מוכרים".
לאחר מכן, נשנן איתם את הכללים למי מותר ולמי אסור לתת חיבוק, לקבל ממתק, לומר שלום, לענות לשאלות כמו היכן אני גר/ה ואחרות, לפתוח את הדלת.
עם ילדים קוראים, אך עם קשיים בשפה מורכבת יותר, אפשר במקום שינון הכללים, להמשיך ולהשתמש במיון, והפעם של התנהגויות אלו רשומות במילה או שתיים על כרטיס, לתמונות של “מוכרים” ו”לא מוכרים”.
משנלמד ההבדל בין אנשים “מוכרים” ל”לא מוכרים”, נחזיק תמונה של אדם (מוכר או לא מוכר) ונשאל שאלות “מותר” או “אסור” לגביו למשל, האם מותר לחבק את האיש הזה? או “האם מותר לפתוח לו את הדלת?” עבור חלק מהשאלות ניתן ללמד תשובה אחרת מ”מותר” או “אסור”, למשל: “צריך לשאול את אמא / מבוגר”.
לאחר שלב השאלות הישירות נאמן את הילד מה יש לומר לאדם שמציע ממתק או שואל שאלה מסוימת. האימון יכול להיות דרך שאלה קצרה ופשוטה (למתקשים בשפה מורכבת יותר), דרך סיפור חברתי, המחזה עם בובות או משחק תפקידים.
במשחק תפקידים, התרפיסטית יכולה להתחפש (דרך לבישת צעיף, הרכבת משקפיים, חבישת פאה, ואפילו הדבקת שפם), כדי להקל על הילד לראות בה דמות אחרת. כדאי גם שתציג את עצמה בשם מוכר או לא מוכר, כדי שהילד יחליט אם היא אדם זר או מוכר ויתקשר איתה בהתאם. למשל "אני דוד אלעד עכשיו" או "אני איש שקוראים לו יריב".
יש ללמד גם מהם זרים “מקובלים”, להם יש לענות לשאלות, כמו אנשים בעלי תפקיד בקהילה: רופא, אחות, שוטר, כבאי, מוכר/ת בחנות. אלה הם אנשים שבד”כ יש להם מדים, לבוש מזהה, תג שם, כך שיש ללמד את הילד את הסימן המזהה אותם כבעלי תפקיד. לאחר למידה של בעלי התפקידים הללו, כדאי לנסות את הילד במקומות בהם ניתן למצוא אותם, ואולי לגייס אותם לשיתוף פעולה בלימוד הילד (לומר להם מה לשאול אותו).
חשוב ללמד גם מהו מגע מתאים עם אנשים שאינם מוכרים. למשל, לחיצת יד או "כיף" מתאימים, בייחוד בתחילת פגישה, אבל חיבוק ונשיקה לא מתאימים. באופן דומה, יש ללמד שמגע מסוים, למשל בבטן, אינו מקובל עם זרים, אך אפשרי עם זרים "מקובלים" מסוימים (כמו רופא). בנוסף, חשוב ללמד מתי מקובל מגע מתאים עם זרים (כמו לחיצת יד או "כיף"), וכן, שיש לעשות אותם רק פעם אחת בפגישה (לילדים שעשויים לחזור על כך כמה פעמים).
לבסוף, חשוב מאד להכליל את הנלמד למצבים סמי-אמיתיים, דרך ארגון פגישה עם אנשים מוכרים לנו ולא לילד (למשל, חבר של המטפלת של הילד) והעמדת הילד במבחן. הפגישה יכולה להיות תחילה בבית, ולאחר מכן ברחוב או בפארק.
