בתהליך הגמילה מחיתולים ילדים רבים לומדים לעשות את מספר 1 (פיפי) בשירותים, אך את מספר 2 (קקי) ממשיכים לפספס. בעבודה לפי עקרונות ניתוח התנהגות ניתן בקלות לעזור לילדים אלה להשלים את תהליך הגמילה.
ישנם ילדים שנראים חרדים מהישיבה על האסלה (בעיקר בנים שפיפי עושים בעמידה). יתכן שמסיבות תחושתיות. ישנם ילדים שנראה כי הם מחפשים פרטיות ואז הולכים לחדר מסויים ללא מבוגר ושם מפספסים. חלק מהילדים מעוניינים שישימו להם טיטול לפני קקי, אחרים עושים בתחתונים. חלק מהילדים מעוניינים מיד להחליף את התחתונים המלוכלכים. לאחרים נראה שלא מפריעה תחושת הלכלוך. בכל אופן, טיפ זה מתייחס לאלה הגמולים לגמרי מבחינת פיפי, ומבחינת הקקי– אנו מזהים אצלם סימנים מוקדמים לעשייתו, בין אם דרך זה שהילד אומר שהוא צריך או מבקש שישימו לו טיטול ובין דרך התבודדותו או תנוחתו המיוחדת בעת עשיית הקקי.
בגישת ניתוח התנהגות פותרים את הקושי ע”פ מספר עקרונות חשובים מכוונים:
חלוקת המשימה לשלבים – המשימה הסופית היא ישיבה על השירותים ללא כיסוי בחלק התחתון ושחרור הקקי שם. כיוון שזוהי משימה קשה מאד עבור הילדים המתוארים נרצה לחלק אותה לצעדים קטנים, כאשר כל צעד מהווה יעד עבורנו בכל נקודת זמן. תחילה, נבין כי שתי מטרות ניצבות בפנינו בהקשר זה. האחת- ישיבה על אסלת השירותים, והשנייה- שחרור הקקי ללא טיטול או תחתונים ומכנסיים. נרצה לבנות עבור כל ילד, על פי הקושי שהוא מציג, מדרג בין האפשרויות השונות לשחרור הקקי עד ליעד הסופי. למשל, ילד שעושה קקי בחדר שלו בחיתול ששמים לו לצורך העניין, נחלק עבורו את המשימה לשלבים הבאים: קקי בטיטול בחדר השירותים (או קרוב אליו ואז בחדר עצמו), קקי בטיטול קרוב לאסלה, קקי בטיטול תוך ישיבה על האסלה (סגורה אם מפחד ואח"כ פתוחה), קקי עם טיטול גזור מעט או פתוח מעט או עם טיטול פרוש באסלה שמסתיר את מי השירותים, ומכאן, העלמת הטיטול בהדרגה המתאימה לילד עד לקקי על האסלה כשהוא ערום. עבור ילד שמתקשה לעבור ממצב של עמידה לישיבה, ניתן ליצור הדרגה, כשמתחילים בעמידה ליד האסלה, ועוברים להישענות עליה ורק אז לישיבה. באותו אופן, ילד שמפספס בתחתונים, נרצה תחילה להביא אותו לחדר השירותים שיפספס שם בתחתונים, אולי בקירובו לאיזור השירותים בהדרגה, אח"כ נקרבו לאסלה, ואז נתחיל בלי מכנסיים תחילה (רק תחתונים), לאחר מכן, בלי תחתונים, ורק אח"כ בישיבה על האסלה בהדרגה המתאימה לילד. נרצה לחלק את השלבים לקטנים ומדורגים ככל האפשר, ולא לדאוג מכך שהשגת שלב מסויים אינה השגת היעד הסופי. במילים אחרות, נדע לשמוח ולהראות לילד את שמחתנו וגאוותינו, כשלמשל פיספס בתחתונים בחדר השירותים, למרות שזה עדיין פיספוס עם המון לכלוך ועבודת ניקיון, כיוון שזוהי התקדמות עבורו משלב הפיספוס בחדר אחר (מסויים או לא מסויים). חשוב גם לזכור לא להאיץ את ההתקדמות בין השלבים. לא נרוץ עם ילד קדימה לשלב הבא, אלא לאחר שהתנהגותו התבססה, ושהוא מבצע את משימתו, כפי שהגדרנו אותה, כמה פעמים ללא קושי.
חיזוק חיובי – בהמשך לשמחתינו מהשגת כל שלב… חשוב לערוך סקר מחזקים לילד עם בניית תוכנית ההתערבות, ולבחור עבורו מחזק שיינתן לו לאחר כל הצלחה. חשוב לברר מהו הפרס האטרקטיבי ביותר עבורו. זה יכול להיות ממתק או חטיף, צעצוע כייפי לא שגרתי (כמו זיקוק) או פעילות קצרה (כמו משחק במחשב, ריקוד משותף, נדנוד בשמיכה או השתוללות עם ההורה). הפרסים צריכים להיות קלים להגשה, קצרים במשכם, וחשוב מאד- לא להינתן בשום זמן אחר בתקופת הלימוד! אפשר לקרוא לפרס “קקי פרס” ולהבטיח אותו לפני לשם דירבון המאמץ מצידו של הילד. הפרס לא יינתן אם הילד חזר אחורה לשלב קודם, כאשר אנחנו עובדים על השגת שלב מסויים. כדאי לעזור לו להשיג את ההתנהגות בשלב היעד ואם לא מצליחים פעמיים-שלוש יש לחשוב על השארות ממושכת יותר בשלב הקודם עד לביסוסו המוחלט או על פירוק נוסף לשלבי ביניים. נזכור כי אנחנו עובדים דרך הצלחות, לכן חשוב שהילד יהיה בשלב בו הוא מצליח ומקבל את הפרס, ולא ברצף של כישלונות בהשגת מטרה מרוחקת מידי עבורו.
עקביות – לבסוף, חשוב לחשוב היטב לפני כניסה לתהליך, ולהגדיר היטב ובצורה מסודרת את המטרות ואת השלבים (כדאי לרשום לפי הרעיונות מעלה). חשוב להנחות את כל הגורמים בבית בצורה ברורה. כדאי קודם להשיג את השלבים בבית ורק אח"כ להעבירם לגן, כך שהגן יהיה תמיד צעד אחרי הבית, בצעד שכבר השיג הילד בבית. ורצוי מאד לא להשבר! לא לחזור אחורה מתוך ייאוש. גם אם קשה בדרך בסוף זה מצליח!