לילדים עם לקות תקשורתית יש קושי בהפניית תשומת הלב לסביבה ולאחר בסביבה. הפניית תשומת הלב לאחר היא חשובה ויש לאמנה, בכדי להגביר את היכולת של הילד ללמוד מיומנויות חברתיות, וליישמן עם מבוגרים ועם ילדים בני הגיל.
להלן מספר דוגמאות לדרכים/מצבים בהם אנו עובדים על יכולת זו.
• הגברת תשומת הלב לרעשים בסביבה – עוד לפני שנדרוש מהילד לשים לב למבוגר או ילד, נוודא שהוא שם לב לרעשים ושינויים בסביבתו. נאמן אותו לשים לב למצבי רעש או התרחשות משמעותית בסביבה, ונחזק אותו על תגובות מתאימות. כאשר הילד מרים את הראש לעבר אותם רעשים או לעבר האחר, שולח מבט או יוצר קשר עין באופן ספונטני, גם בלי שנצור מצבים אלה באופן יזום, נחזק אותו באופן ספציפי (חיזוק דיפרנציאלי) לאורך זמן העבודה.
• היענות לשם – נאמן את הילד להיענות לקריאה בשמו במבט או גם בתגובה מילולית (אם אפשרי) כמו: "כן" או "מה", הן במצבים פשוטים יותר כשהוא אינו עסוק והן במצבים מורכבים, כשהוא עסוק בחפץ או פעילות מועדפת. נערוך מדרג בין המצבים השונים בהם הילד נדרש לענות ונעבוד עליהם בהדרגה.
עם ילדים שפתיים מתקדמים יותר נעבוד על הדברים הבאים:
• הצגת מידע מעורפל – כפיתוי לשאילת שאלות ועניין מצד הילד. נאמר משפט סתום, אחריו הילד נדרש להתייחס למידע החסר בו בשאלות מבררות (למשל: "פגשתי מישהו" והילד שואל "את מי פגשת?").
• הצגת מידע בצורה מעורפלת – ניתן הוראה בכוונה בטון מאוד שקט או עם מילה לא ברורה, והילד יידרש לומר: "אני לא שומע" או "תגידי יותר חזק" או "מה זה X?" בכדי שנחזור שוב על המסר בצורה ברורה יותר.
• הפרעה לילד בשטף הדיבור לבירור מידע – נעצור את הילד באמצע שטף הדיבור שלו, כדי לברר פרט מסוים במה שהוא מספר.
• וידוא הקשבה בשיחה או תדרוך – נשאל "על מה דיברתי?" כדי לוודא שהילד הקשיב ושם לב לפרטים.
• קשב למצבי אמפתיה – נביע בפני הילד הצהרות על כאב, חולי, תסכול או חוסר נוחות ("אייי!" "אני צמאה" "וואו" "איזה באסה…" וכדומה) בכדי למשוך את תשומת ליבו אלינו ולגרום לו להתייחס למצבנו מילולית או בפעולה מצידו.
