לימוד תחרותיות

תחרותיות היא כמו הישגיות. הישגיות היא מול עצמי – להשתפר ולהתקדם, ותחרותיות – היא הישגיות מול האחר, להשיג אותו ולנצח. תחרותיות היא מיומנות חשובה. היא אינה תכונה לא טובה. הביטוי ההתנהגותי שלה הוא החשוב, ועיקרו – פעולתו של הילד לנצחון והבנת ההפסד, תוך כדי שימוש בהתנהגויות חברתיות ומשחקיות מקובלות ונעימות לאחר. כאשר ילדים אינם שואפים להשיג ולנצח, יש ללמד אותם תחרותיות לצורך הסתגלות טובה יותר בעולם החברתי. התחרותיות חשובה למשחק נכון יותר במשחקים שיש בהם מנצח, שהם רוב המשחקים החברתיים, וגם למשחק נכון יותר במשחקים עצמאיים, כמו משחקי מסך למינהם, בהם הילד פועל להשיג תוצאה טובה יותר משהשיג קודם. התחרותיות נלמדת לרוב במקביל ללימוד משחקים חברתיים תחרותיים. הילד לומד תחילה לשחק לפי הכללים, ללא שותף למשחק, ולרוב, רק כשרוכש במקביל תחרותיות, אנחנו מכניסים שותף למשחק, ומשחקים אחד מול השני, כפי שהמשחק אמור להתנהל. אנחנו ממליצים ללמד תחרותיות תחילה, דרך תחרות ריצה בין הילד לתרפיסטית. בתחרות ריצה מגדירים לילד את מסלול הריצה ואת הפעולה הנדרשת בסיומו, למשל, נגיעה בקיר הנגדי. מי שמגיע ראשון – מקבל כחיזוק פרס קטן אכיל (כי סיומו קצר וברור) עם תשואות ומחמאות על נצחונו. בתחרויות הראשונות התרפיסטית דואגת לנצח את הילד ולאכול מולו את הפרס בדרמטיות כדי לעורר את רצונו להשתדל ולהגיע פעם הבאה ראשון, וככל שהוא משתדל לנצח, או מסייעים לו למהר ולנצח - נותנת לו להגיע ראשון ולהרוויח את המחזק למאמץ. בשפת ניתוח התנהגות, זהו לימוד המשתמש בטכניקה של שייפינג-עיצוב – חיזוק קירובים מוצלחים להתנהגות המטרה. אצל ילדים מילוליים חשוב לשלב מלל המתאים לנצחון: "יש! ניצחתי. לא נורא אולי תנצח פעם הבאה" ולהפסד: "אוף באסה. לא נורא. רוצה שוב?" וכדומה. חשוב מאד ללמד את הילד לומר את המשפטים האלה או דומים להם באינטונציה המתאימה- טון מתלהב לניצחון, וטון מאוכזב להפסד. מתחרות ריצה פשוטה אפשר לגוון את התחרות להתקדמות למטרה בקפיצות צפרדע, בריצת כלב, בקפיצות על רגל אחת, בריצה אחורה, בהסעת מכונית קטנה או משאית גדולה וכדומה. מתחרות ריצה כדאי לעבור לתחרויות במשימות פשוטות כמו בניית מגדל במהירות, השלמת פאזל קל, השחלת חרוזים, הדבקת מדבקות, וכל משימה ובתנאי שהיא קלה לילד, והוא יכול למהר ולבצע אותה כדי להשלים אותה ראשון, לפני התרפיסטית. מתחרויות פשוטות עוברים למשחקים תחרותיים כמו זכרון, דאבל, דומינו ועד סולמות וחבלים. גם כשמגיעים למשחקים האלה אפשר להשפיע על נצחון-הפסד של הילד או של התרפיסטית, כדי לעודד אותו להתאמץ לנצח או כדי לחזק אותו כשהוא משתדל לנצח, ובכל מקרה חשוב לתת לו להתנסות בשניהם. לעתים קרובות, אחרי שהתחרותיות נרכשת, הילד לצערינו לוקח את הדברים לכיוון השני, וקשה לו להפסיד. כמובן שבמקרה כזה, אנחנו מבינים שהתחרותיות נלמדה היטב, וכעת יש לעבוד על התנהגויות נאותות בזמן הפסד, שאנחנו קוראים להן "הפסד בכבוד". מגדירים היטב את התנהגויות ה"הפסד בכבוד": המלל המתאים כשמפסידים, הצעה לשחק שוב, והעדר צעקות ואלימות, ומחזקים כשהן מופיעות. כשעובדים על "הפסד בכבוד" מחזקים את הילד על התנהגויות הפסדים מתאימות ולא מחזקים יותר על נצחונות.