אמא לילד בן שנתיים וחצי

שלום, אני אמא לילד בן שנתיים וחצי אשר רוצה לחלוק איתכם את הסיפור שלי החל מהרגע שבו הרגשתי שמשהו לא בסדר אצל בני, ועד לאבחנה הקשה שהילד שלי אוטיסט, ועד היום-שנה אחרי.
כאמא ל-4 ילדים הרגשתי בשלב מסוים תמרורי אזהרה בהתנהגותו של בני שהיה בן שנה ו- 3 חודשים. הילד לא דיבר, לא הצביע, לא ענה ולא הגיב כאשר קראו בשמו. הילד הרבה להיות הרבה עם עצמו. היו לו תנועות חזרתיות, הוא הסתובב סביב עצמו, ובדיעבד גם לא הבין מילה ממה שדיברתי אתו. עברנו בדיקות שמיעה והיה קשה מאוד לבדוק אותו היות והוא לא ישב במקום ולא שיתף פעולה. כמו כל אחד מאתנו בעידן החדש נכנסתי לאינטרנט ומשם “נזרקתי” והבנתי שבני מתנהג בצורה הדורשת בדיקה מהירה.
מכאן והלאה, התקופה שעברתי הייתה מאוד קשה, תקופה בלתי מוסברת של הרבה שאלות/תהיות וללא תשובות. לא חיכיתי להתפתחות הילד ופניתי לאבחון מקצועי פרטי.
בתקופת האבחון שלקח חודש ימים בעלי ואני עברנו את הקבלה, ההפנמה וה”אבל” שבו בני הקטן עונה על הקריטריונים של אוטיסט. כאמא הגילוי הזה מאוד קשה. שאלתי את עצמי: “האם הילד שלי יגיד לי אי פעם: אמא אני אוהב אותך”.
בני אובחן על הספקטרום. אני זוכרת את הרגע שבו התבשרנו על האבחון ולמרות שידעתי שהילד שלי הוא שונה עדיין היה מאוד קשה. מאותו רגע ואילך, לא אני ולא בעלי שאלנו יותר שאלות. הבנו שמכאן רק מסתכלים קדימה ומאפשרים את הכל בכדי שנצליח. בתוך תוכי ידעתי שיהיה בסדר. ידעתי שאני שם בשבילו ואעשה את כל מה שצריך בכדי שהילד יהיה במקום טוב יותר.
לשיטת ה-ABA נחשפנו דרך חבר מארה”ב וברגע שקראנו והבנו מהי שיטת ה-ABA ידענו שזה מה שמחובתנו כהורים לעשות עבור ילדינו. בעלי ואני אנשים מאוד מעשיים. חקרנו לגבי השיטה והבנו שזאת הדרך אשר הוכחה מחקרית כיעילה ביותר: 47% מהילדים שעובדים ABA אינטנסיבי בגיל צעיר בסוף כיתה א’ אינם מאובחנים בספקטרום האוטיסטי.
בזמן הקמת הצוות, כבר התחלתי לעבוד עם הילד בשיטת ה-ABA בהדרכה. השינוי העצום שלו נראה כבר אז: הוא הצביע והחל להבין מה שמדברים איתו.
בני החל תוכנית ABA ביתית בגיל שנה ו-8 חודשים. הבית הפך להיות מעין גן שבו היו 6 מטפלות שמתחלפות ביניהן. הוא עבד 4 שעות בבוקר ושעתיים אחה”צ.
אין ספק שלאורך כל הדרך היו הרבה משברים. היו קשיים, אך לא נתתי לעצמי להישבר והייתי רתומה ב- 100% לתהליך. בתוך חודש וחצי, בהמלצתה של המנחה, ולנוכח ההתקדמות המהירה, שולב הילד לשעה וחצי בגן רגיל יחד עם סייעת. לאחר 4 חודשים הילד היה עד הצהרים בגן עם סייעת והמשיך לעבוד לאחר מכן בבית.
הילד השתנה לי מקצה לקצה. בכל יום ראיתי את הצעד הנוסף שבני פוסע ואת הדרך אל האור.
הוא פתאום הבין מה שמדברים אליו. החל להצביע, שמע שקוראים לו, החל לתקשר עם הסביבה וסיגל לעצמו שפה בלתי מילולית ע”י פנטומימה, שבה הצליח לתקשר עם הסביבה.
כיום, שנה אחרי, הילד שלי עבר אבחון חוזר, ע”י אותם גורמים, והוא אינו מאובחן יותר על הספקטרום. הילד נמצא בגן רגיל ללא סיוע, ומתנהל כמו כל ילד רגיל. הוא עדיין עובד על ההיגוי והשפה, היות ויש לו דיספרקציה וורבאלית (בעיה בתהליך התכנון), אבל הוא ילד פעיל, חברותי, מתקשר, ילד שמביע רגשות, ואפילו לא מזמן החל לדבר.
אני יודעת שלרובכם זה נשמע כלא אמיתי, ויכול להיות שאתם שואלים את עצמכם "האם זה באמת יכול לקרות?" אז התשובה היא כן! ניסים קורים, ותודה לאל שאחד מהם קרה לי. יחד עם זאת, חשוב באמת לעשות את הכל בכדי להביא את הילדים למקום טוב יותר.
אני מודה למנחה, שליוותה אותנו ואת הצוות המדהים בצורה הטובה ביותר והמקצועית.
כמו כן, מגיעה הרבה תודה לרכזת הצוות.
חשוב להאמין שדברים טובים יכולים לקרות עם הרבה סבלנות, ועבודה נכונה וקשה.
חשוב להיות אופטימיים, קשובים ומכילים, כי הילד שלנו הוא הכל בשבילנו.
מאמא, שמודה כל יום לאלוהים.