ילדים רבים עם עיכוב התפתחותי או קשיי קשב, המשולבים בגני ילדים רגילים ובכיתות רגילות מתקשים לשמור על שקט מילולי ו/או תנועתי בסיטואציות מובנות כמו מפגש או שיעור, ומפריעים בכך לעצמם ולסביבתם.
אנו יוצאים מנקודת הנחה כי המסגרת בה הילד משולב היא המתאימה לו ביותר, וכי השילוב מונחה ומפוקח, וכי יש לתחומים החלשים של הילד במסגרת השילוב מענה בעבודה הפרטנית עם הילד בבית. בהינתן שכך, גם ילד שאינו מילולי, יכול ללמוד לשבת בסיטואציה מובנת מבלי להשמיע קולות ומבלי להתנועע בכיסא באופן חריג. בעבודה הפרטנית בבית, בה הסיטואציה נקייה מגירויים מפריעים ומהשפעות מתערבות ניתן לתרגל עם הילד ישיבה שקטה כזו לפרק זמן הולך וגדל.
תחילה, אנו מגדירים היטב מהי התנהגות המטרה להפחתה, כלומר מהו חוסר השקט הנצפה של הילד. אנו מגדירים בפירוט מהן ההתנהגויות שהוא עושה כשהוא אינו שקט, ואת העוצמה של כל התנהגות כזו, הנחשבת כמפריעה להתנהלותו בגן או בכיתה או מחריגה אותו יחסית לחבריו. התנהגויות בעוצמה נמוכה יותר מהמוגדר לא יחשבו כהתנהגויות המטרה (מותר לילד להתמתח מעט או לנשום… וכמובן, חשוב שהוא ידבר לעניין, ויתנהל עם חפציו כנדרש אך לא מתאים שהוא יקום ממקומו, יתכופף או ינפנף בידיו או בחפצים שהוא מחזיק).
לאחר מכן, אנו מודדים באמצעות טיימר (הרץ קדימה) מהו פרק הזמן בו מצליח הילד לשבת בחוסר מעש, במצב של שעמום, שהוא המצב המאתגר ביותר, עד להופעת התנהגות ראשונה שהוגדרה כחוסר שקט. אנו מודדים מספר פעמים, בזמנים שונים בבוקר, כשהילד עייף ולא עייף, מרוכז יותר או פחות וכדומה, וממצעים את הזמנים שאספנו לקבלת הזמן הממוצע שבו יכול הילד לשבת בחוסר מעש בשקט מילולי ותנועתי כפי שהוגדר.
ואז אנחנו מתחילים את העבודה! המטרה כעת היא להביא לעלייה הדרגתית בפרק הזמן בו הילד מצליח לשבת בשקט ולהימנע מהתנהגות מפריעה. על פי עקרון זה, ניצור הצלחות מרובות שהן בבסיס הלמידה ונקפיד על מאזן בו יש יותר הצלחות וקבלת חיזוקים מאשר כשלונות. כמובן, המטרה המוגדרת צריכה להיות מותאמת לרמתו של הילד. אנחנו מפעילים טיימר (הרץ אחורה) לזמן קצר במעט מממוצע הזמן אותו קיבלנו במדידות. לפני הפעלת הטיימר אנחנו אומרים לילד משפט בנוסח: “עכשיו יושבים בשקט”. הילד נדרש לשבת ללא מעש, בשקט מילולי ומוטורי כפי שהגדרנו עד לצלצול הטיימר. כאשר הטיימר מצלצל – הילד מקבל מחזק שאיתרנו מבעוד מועד כאטרקטיבי עבורו, ושבח מילולי בנוסח: “ישבת מאד יפה ובשקט!” שנאמר בחיוך רחב, ובאינטונציה של גאווה והתלהבות. לאחר פעמיים רצופות, בזמנים שונים, בהן הילד מצליח לשבת במצב המאתגר של חוסר מעש בצורה שהגדרנו כשקטה, אנחנו מכוונים בפעם הבאה את הטיימר לזמן ארוך יותר (למשל, שנייה יותר, 3 שניות יותר וכדומה) בהתאם לקצב ההתקדמות המשוער כמתאים ליכולתו של הילד ולנקודת המוצא שלו.
אם אחת מההתנהגויות שהגדרנו כחוסר שקט מופיעה לפני צלצול הטיימר, אנחנו מפסיקים את הטיימר ואומרים משפט בנוסח: “אוי! לא היית שקט, צריך לנסות שוב”. אם הילד נכשל פעמיים בהשגת הזמן שכיוונו על הטיימר מכוונים בניסיון הבא את הזמן האחרון בו הצליח לשבת בשקט עד לצלצול הטיימר.
בינתיים, במסגרת החינוכית, יש לשקול היטב עד כמה התנהגותו הלא שקטה של הילד מפריעה להתנהלותו ולהתנהלות סביבתו, ועד כמה היא מחריגה אותו בעיני חבריו למסגרת, ולקבל החלטות בהתאם לגבי זמן הישיבה הנדרש ממנו עם הילדים האחרים.
כך למשל, ניתן לקבוע כי ישב את החלק הראשון בלבד של המפגש בגן ויפרוש ממנו לאחר הצלחה, כלומר ישיבה שקטה. משך זמן הישיבה במפגש יוארך בהדרגה בהתאם למשכים בהם הוא מתמחה באימוניו בבית.
הערה חשובה: אם ניתוח התנהגות לחוסר השקט של הילד מראה שההתנהגות מחוזקת ונשמרת ע”י משתנים אחרים או נוספים, כגון קבלת תשומת לב (למשל, הגננת חוזרת ומעירה לילד) או בריחה מסיטואציה של דרישה (למשל, הפרעה במפגש מובילה לשחרור למשחק חופשי) ההתערבות צריכה לקחת בחשבון את המידע הזה ולהשתנות בהתאם.